תקיפה מינית והשלכותיה על תהליך הלידה.

מאת: דורית סגל, פסיכותרפיסיטית, מומחית בטיפול בטראומה.

 

השפעתה של תקיפה מינית על תהליכי ההריון, הלידה וההורות מדוברים לעתים רחוקות. זאת למרות ההבנה כי השפעתם על התהליכים עמוקה. צוותים רפואיים, בני משפחה, מלווים ותומכים חוששים לגעת ולדבר בנושא, בדיוק כפי שהנפגעות עצמן נמנעות. ההסתרה, הבושה והאשמה של הקורבן מתפשטים אל הסביבה המטפלת בה וכמעט תמיד ישנה התעלמות מוחלטת מהצרכים היחודיים שיש לאישה, נפגעת תקיפה מינית, בתהליכים משמעותיים אלו בחיי כל אישה.

 

המאמר יתמקד בהשפעתה של התקיפה המינית על תהליך הלידה בלבד, ההתייחסות להשפעה על ההריון וההורות תהיה בדרך אגב היות והם דורשים התייחסות נפרדת ויעודית. במאמר סקירה קצרה של ספרות ומחקרים בנושא וכן, הנחיות וכלים למלווים נשים נפגעות בלידה.

הגדרת הבסיס לתקיפה מינית אליה אתייחס במאמר כוללת אונס, מגע מיני שלא בהסכמה, ניצול וכל התנהגות מינית ללא הסכמה שמוגדרת ונחוותה על ידי הנפגעת כ"תקיפה מינית", מתוך הנחת יסוד כי פגיעה מינית היא בעיקר מונח סובייקטיבי לא רק משפטי ופוליטי.

 

תקיפה מינית ו/או התעללות מינית מלווה בחוויה עזה ומתמשכת של אובדן שליטה, שנובעת מנטילת השליטה מהנפגעת או הנפגע בידי התוקף. עקב כך, סוגית השליטה והצורך הנואש לשמור על שליטה עוברים כחוט השני לאורך חיי שורדי ההתעללות ומתבטאים בתחומים שונים וכמובן, גם בנושא ההיריון, הלידה וההורות לאחר מכן.

 

בתהליכי הזיכרון ואיפסון המידע האדם משתמש במספר רבדים. הזיכרון נשמר בקורטקסט ברמה הקוגניטיבית, הויזואלית והחושית, במערכת הלימבית ברמת הזיכרון הרגשי ובגוף עצמו, בתאים עצמם. לעתים בתהליכי פרגמנטציה, הנוצרים כהגנה במהלך הפגיעה המינית, הזיכרון הנשמר מאופסן ברבדים מסויימים ומודחק ברבדים אחרים. הממצאים הקליניים בשטח מראים לנו כי מימד הזיכרון הקשה ביותר להדחקה הוא הזכרון התחושתי בגוף עצמו.

 

הילדה הנפגעת מסוגלת לאטום את אזניה, לזמזם ולעצום את עיניה. היא יכולה להתנתק באמצעים של דיסוציאציה ובכך לשבש את אפסון המידע בערוצים הקוגניטיביים, החושיים ולעתים אף הרגשיים. אולם, לעתים קרובות גם במצבי דיסוציאציה, הגוף זוכר. הזיכרון הנשמר הוא פרי תהליך למידה מהיר המתבצע בהיפוקלמוס, זרימת נויירונים בין החלקים השונים במוח המייצגים קשר מיידי בין מגע מסויים לזיכרון הטראומה, על חלקיה השונים, גם אם החלקיים (סגל, 2015).

 

ממצאים מצביעים על כך שהתעללות מינית בילדות משפיעה על יחסה של האישה הבוגרת אל המטפלים שלה ויוצרת מתח ביניהם, בלי שאף אחד מהצדדים יוכל להצביע על הסיבה למתח הזה. בעת ההריון, הלידה והתחלת האמהות, עלולה בעייתיות זו להחמיר והתוצאה היא שנשים רבות נמנעות מלהיבדק בכלל או שהן סובלות בשקט סבל מיותר ואילם בעת הבדיקות. (סובול). בדיקות אלו מעוררות את הזיכרון השמור בגוף, ברמת התא ומטבען מעוררות סימפטומים של המנעות, המאפיינים נפגעי טראומה. (סגל, 2015).

 

הרגשה של סכנה, העדר ביטחון, העדר אמון בעצמה ובמי שמטפל בה אף הם מרכיבים קבועים. ההריון, תהליך הלידה והלידה עצמה מערבים את הגוף ומעמידים נשים במצב פגיע, הן פיסית והן רגשית. על כן הם עלולים להיות טראומטיים עבור כל אישה ועבור נפגעות טראומה הם עלולים ליצור רה-טראומטיזציה. תחושות הכאב העז באזור הגניטלי, חוסר האונים, חוסר השליטה בגוף והבדיקות הפולשניות מצד רופאים ומיילדות עלולים להחזיר נשים אלה לחוויות ילדות טראומטיות. ולא רק זאת, אלה הם אותם אזורים בגוף שהיו קשורים ישירות לפגיעה שעברה, על כן, התחושות שמתעוררות, הכאב, התנוחות – לכולם פוטנציאל להעלות בעוצמה רבה את הטראומה מתוך מקומות נשכחים או מוכחשים במוחה של האישה – אל המודעות. הזיכרון התאי הופך לטריגר ומציף את הפגיעה. תגובות דיסוציאטיביות ופלשבקים – שכיחים מאוד ומשחקים תפקיד קריטי ביחסים עם הצוות המטפל ובחווית הלידה עצמה. (וינטר, 2003),(סגל,2015).

 

סקירת הספרות המחקרית הקיימת בנושא מן השנים האחרונות מצביעה על כך ששורדות ניצול מיני בילדות מוצאות עצמן בעת ההריון, הלידה והאמהות, נתונות שוב למצב של פגיעות ותלות לנוכח מעשים שנעשים בגופן לא ביוזמתן, כמו בעת הניצול. במחקרה של ווסטרלונד(1992), נמצא ש 60% מהנשים השורדות חוות את הלידה כחזרה על ההתעללות המינית. קיצינגר(1997), מצאה שמהלכי המעקב והטיפול בעת ההריון והלידה העלו ליותר ממחצית המרואיינות שלה את זכר הניצול שחוו בילדות. טיידי(1996), תיארה כיצד נשים שהדחיקו פרטים מן החוויות הטראומטיות שחוו בילדות נזכרות באירועים הטראומטיים בעת צירי הלידה ובלידה עצמה – מצבים שיכולים להיות טראומטיים כשלעצמם וגם מחקים את הטראומה המקורית.

 

חוסר אונים הוא מצב שבו נשים אינן יכולות לשפוט אם ומתי לבקש עזרה, ומחקרים שונים העלו, שהטיפול הגינקולוגי ובדיקות ההריון הפולשניות מחזירות נשים שורדות למצב שבו הן מרגישות שנעשים בתוך גופן מעשים, בעוד הן חסרות אונים. נמצא גם שהנוהג של רופאים רבים לעשות דה-סקסואליזציה של מצב הבדיקה הרפואית על-ידי הימנעות מקשר-עין והתמקדות באזור אבר המין הנבדק בלבד מגבירים את הקושי.

 

כשהלידה מעוררת זיכרונות טראומטיים (גם באופן לא מודע), הגוף הזוכר, מגיב בהתאם. הוא יתכווץ בהתגוננות ורמת הפרשת ההורמונים תותאם למצב סכנה, שאינו תואם בהכרח את תהליך הלידה התקין. כדי להגיע לפתיחה מלאה ולקדם את המעבר הבטוח של התינוק בתעלת הלידה, היולדת נדרשת להרפות את שריריה, ולא לחסום את מעבר החיים בתוכה. אולם, יולדת שחווה את הלידה כסכנה, תתקשה להשתחרר ולהרפות, דבר שמגדיל את הסיכוי לשיבושים בלידה. משמעות הדבר היא שאוכלוסייה גדולה של נשים נמצאת בסיכון לפגיעה במהלך התקין של הלידה. (לדרמן-דניאלי, 2011).

 

מיילדים מומחים בבתי החולים לא נדרשים לרגישות מוגברת לפגיעותן של נשים ניצולות תקיפה מינית. כשיולדת מסרבת לבדיקה פנימית, לרוב הרופא לא מגלה הבנה לכך שכל החדרה של יד או מכשיר, היא טראומטית עבורה, במיוחד כשזה נעשה על ידי גבר בעוד היא שרועה על מיטה, חסרת אונים ורגליה מפושקות. החדרת מחטים לגוף היולדת (כולל אינפוזיה וזריקות לשיכוך כאבים) עשויה אף היא להעלות את חוויית החודרנות הכוחנית של התקיפה. הכאב המורגש באיברי המין עשוי להיחוות כמעניש ותוקף, כפי שנחווה בשעת האונס.

סימקין (2004) וקיצינגר(1997) מתארות מספר נושאים מרכזיים שרלוונטיים לנשים שעברו טראומה מינית, ויכולים לבוא לידי ביטוי בזמן הלידה. נושאים אלו מופיעים אצל כל אישה בעוצמה אחרת אולם, מי שנוסף לה המטען של זיכרונות קשים מן העבר, העוצמה חזקה יותר ועל כן היא זקוקה לתמיכה והבנה מותאמים.

 

שליטה ואובדן שליטה – צורך להפגין שליטה ושליטה עצמית (בכל הנוגע לצעקות בזמן הלידה, מאבקים,  התנגדות);  קושי עם כבילה (הרגשה של מילכוד, של היותה קשורה, אולי כתוצאה מחיבור למכשירים או ריתוק למיטה כחלק מההליכים המופעלים בשגרת חדר הלידה); שליטה במה שנעשה בה ובהחלטות הצוות הרפואי (הצורך לדעת, להחליט בעצמה). תחושה שהאישה איבדה את גופה, שהוא נמצא בידי אחרים. תחושה זו מתחזקת בעת בדיקות פולשניות. ניתן להימנע מתחושה זו באמצעות מידע מוקדם על בדיקות ותהליכם שעליהן לעבור גם אם אין להן הרבה אפשרות לבחור. עצם ההרגשה שהבחירה בידן, עוזרת להתמודד עם תחושת אובדן השליטה.

 

עליית זכרונות/הבזקי זיכרון:  הזיכרון עלול לעלות ברגעים לא צפויים, להציף את הטראומה ואת התגובה ההישרדותית האינסטיקטיבית. קרקוע והרגעה יכולים לעזור בוויסות החושי ולהחזיר את היולדת ל"כאן ועכשיו" לעומת "שם ואז".

 

תגובות קשות לכאב, פציעה, נזק לגוף, פלישה – דברים המהווים חלק לעתים  מתהליך הלידה, נושאים מטענים מהעבר הטראומטי שלה ומציפים זכרונות מכאיבים. ליווי ונוכחות של אנשים הנחווים על ידי היולדת כבטוחים יכול לאפשר לה להתמודד עם הפלישה של הכאב ולהבין שהוא חלק נורמלי מתהליך הלידה ואינו קשור לעבר.

 

תלות בבן הזוג, בדמות המטפלת, בדולה – כהגנה במצב שאותו היא חווה כמסוכן,  בשל הזיכרונות הרגשיים ממצב הפגיעה שעולים.

 

חוסר אמון בדמויות סמכות ובזרים – שכן אלו אולי המאפיינים של אותם אנשים  שפגעו בה בעבר. המלווים יכולים לתווך בין היולדת לצוות הרפואי ולוודא שהיא תקבל מידע והתייחסות מותאמים לה.

 

חוויה של בושה ושל היותה נשפטת בגלל דימוי הגוף שלה, ההתנהגות שלה, החולשה  שלה, ההפרשות או "הבלגן" שהיא לכאורה גורמת – אולי מתוך כך שאלה מזכירים דברים שהורגלה להסתיר ומחברים אותה לבושה הישנה שהיא נושאת בתוכה מאז הפגיעה שעברה או מקושי כללי עם גופה וכל מה שקשור אליו. נירמול המצב יכול לעזור ליולדת להבין שאינה שונה מיולדות אחרות, למרות שהיא חשה אחרת לחלוטין. החשיפה מייצרת בושה ואמפתיה נדרשת בשלב זה.

 

חשיפה – מכורח מציאות היותה מטופלת, היא חשופה להליכים שבהם אנשים מסתכלים עליה, בודקים וממששים את גופה, גם מבפנים. זוהי חוויה שמתקשרת לאותה חוויה של פלישה והעדר גבולות פיזיים שמוכרים ממצב הפגיעה. המלווים והמטפלים יכולים לוודא שתהיה רמת חשיפה מינימלית אשר הכרחית בסיטואציה.

 

השימוש בנתק כמנגנון הגנתי:  נתק משמש כמנגנון הגנה בתקיפה המינית ונשים חוזרות להשתמש בו בעת ההריון, הלידה והאמהות. וויסות רגשי לקרקוע יאפשר לחזור לכאן ועכשיו.

 

פחד מהליכים רפואיים פולשניים:  הבדיקה הפולשנית מציפה את הטראומה ונשים חוות עצמן כילדות, או מושפלות בעת ואחרי הבדיקה. הסברים מילולים בדבר נחיצות הבדיקה ובמהלך הבדיקה ירגיעו את היולדת ויתנו לה תחושת שליטה.

 

מעבר לכל, תחושת הסכנה ואבדן שליטה עקב התעוררות הזיכרונות והתקדמות הלידה.

 

השיבושים בלידה מופיעים לרוב בשלב הראשון שלה, בגלל התגברות הכאב, הפחד והמתח המעוררים תגובות פיזיולוגיות של הישרדות (Tallman & Hering, 1998). חלק מהחוויות שתוארו לעיל מבטאות את מה שנקרא חוויה מחדש של הטראומה, של ההתעללות המינית או האונס. חוויה מחדש זו מופיעה בין אם האישה מודעת למקור שלה ובין אם לא. התגובה יכולה להופיע גם אם האישה לא זוכרת באופן מודע את מה שעברה. אך הרגשות, התגובות ברמת התנהגות, יהיו כאילו היא זוכרת: זיכרונות רגשיים וגופניים הם זיכרונות לכל דבר ותקפותם אף עולה על הזיכרונות הנרטיביים הקוגניטיביים.

 

ספינדלר, טוענת שלתגובות הנ"ל יש השפעות על התקדמות הלידה. פלשבקים משרים הרגשת חוסר ביטחון וסכנה, שכן הם מעוררים את הזיכרונות הרגשיים של הטראומה. אכן, בעת התעוררות הזיכרונות הטראומטיים נכנסים לפעולה מרכזים מוחיים האחראיים לפירוש מצב מסוים כמסוכן או בטוח. עליית הזיכרונות מעוררת את מערכת העצבים האוטונמית ויוצרת תגובות הישרדות שגורמות לאישה להרגיש ולנהוג כאילו היא במצב של סכנה ממשית.

 

כאמור, כאן שורש הבעיה – בלידה יש צורך בהרגשת ביטחון, בין אם מדובר באדם או בבעל חיים. הרגשת הסכנה מפעילה רצף של תגובות אוטומטיות, ההישרדות, שמופיעות נוכח סכנה הן בעולם בעלי החיים והן אצל בני אדם באופן בלתי רצוני. כאורגניזם שתכליתו לשרוד, לתגובות ההישרדות קדימות על התגובות השייכות ללידה. משום כך יכולה הלידה להיעצר או להאט, עד שניתן יהיה להרגיע את היולדת די הצורך ולהחזיר אותה להווה מבחינת החוויה שלה ומבחינת אופי תפקוד מערכת העצבים שלה.

 

אחרי השלב הראשון, כשהאישה נכנסת לשלב המעבר (Transition)  שכיחה הופעת פלשבקים ודיסוציאציה: היולדת כמו בורחת למקום אחר ויכולה לסרב לדחוף או לא להיות מסוגלת לשתף פעולה עם בקשות המיילדת. אפשרית אף הפסקת התקדמות הפתיחה ונסיגה לשלבים הקודמים של הפתיחה. במצב זה מומלץ לנסוך ביטחון על האישה ולשמור איתה על קשר עין רציף על מנת לגייס מתוכה את מרב כוחה חשוב לאשר את רגשותיה והביטויים הפיזיים שמופיעים, כמו צעקות, סגירת הרגליים או סירוב לקבל מגע.(Simkin,1992) (Courtois, 1992 & Courtois, Riley)

 

נראה שהבנה של מקור התגובות הללו יוצרת את ההקשר שהופך אותן למשהו בעל משמעות והגיון. מתוך הבנה זו אפשר לגייס אמפתיה ויכולת להיות עם היולדת שורדת הטראומה בצורה מקבלת ולא שופטת שתאפשר ליולדת לחוש בטחון ועל כן גם להתקדם בלידה.

 

בעת צירי הלידה ובלידה נשים שורדות ניצול מיני בילדות עלולות לסבול מהבזקי זיכרון, להגיב בהתנתקות רגשית, להתנהג כאילו חייהן בסכנה, לנסות לשלוט על כל פרט בתהליך, או לבטא רגשות עזים במיוחד. חשוב שהרופאים / מיילדים יידעו מה לעשות במקרים האלה. לשם החזרת האישה לתהליך הלידה המתרחשת ממליצים חוקרים לעודד אותה ליצור מגע עין ולהקשיב לקולו של המיילד.

 

טיידי (1996), מעירה שחשוב שהמיילד יימנע מהתייחסות אל היולדת כאל ילדה ושימוש במילים כאילו הוא מדבר אל ילדה קטנה (כמו "הכל יהיה בסדר, חמודה") אלא שיתייחס אל האישה כמו אל אדם בוגר המתמודד עם מצב מסוים ושיגיד לה זאת. חוקרים אחרים, המתייחסים לחששות של הנשים לאובדן השליטה על גופן, ממליצים להדגיש לאישה שהגוף שלה בסדר ו"עובד בשבילה", שהוא מתפקד, ושהכאב או אובדן הצורה הוא טבעי במצב הזה. קיצינגר(1997), מעירה שההריון והלידה יכולים להיות תקופות של מהפך לטובה בהתייחסות של האישה אל גופה, אם היא מרגישה שהוא פועל וחזק ויצירתי.

 

פערי הכוח בין אנשי הצוות הרפואי למטופלת ( Penny Simkin and Phyllis Klaus, 2004)

 

אנשי הצוות הרפואי - לעומת  - האישה ההרה או היולדת

 

הבדלים פיזיים

במצב עמידה - שוכבת

לבושים בלבוש רשמי ומכובד (חלוק לבן) - ערומה למחצה, לובשת חלוק של בית החולים

חזקים - חלשה

חופשיים ללכת ולחזור - מרותקת לחדרה או למיטתה, מחוברת לצינורות ומכשירים

עושים דברים מכאיבים וכאלה הגורמים מתח לאישה - נכנעת

 

הבדלים אינטלקטואליים

בעלי ידע - יש לה פחות ידע או אין בכלל

חומחים - לא מומחית

משתמשים בז'רגון רפואי - לא מבינה את הז'רגון הרפואי

דנים בסיכונים, ביתרונות, ברווחים ובעניינים "מדעיים" באופן לא אישי - מגיבה באמצעות רגשות לא "מדעיים" אלא אישיים ובדאגה

ברשותם כלים (מכשירים, בדיקות) - תלויה בהסברים שיינתנו לה על ידי הצוות המטפל

 

הבדלים רגשיים

לא חווים כאב - חווה כאב

לא נמצאים בסכנה פיזית - מרגישה סכנה

נמצאים בשליטה - נמצאת במצוקה, מפחדת

נשארים מאורגנים ומסודרים - נמצאת במצב שבו המעטפת הציבורית שלה (איפור, בגדים, תסרוקת) נלקחו ממנה.

עצמאיים - תלויה ופגיעה

 

המלצות נוספות לצוות הרפואי –

  • לא להיכנס למרחב בו נמצאת היולדת או הזוג ללא רשות.

  • לתת הסברים במהלך הבדיקות השונות.

  • לתת ליולדת לדעת שוב ושוב, שהיא רשאית להפסיק את הבדיקה בכל עת. הבדיקה  תימשך כשהיא תגיד שהיא מוכנה ומרגישה שוב בטוחה (Holtz, 1994).

  • ספינדלר, מדגישה את החשיבות של הפניית תשומת הלב לרמזים לא מילוליים מצד  היולדת, כמו נוקשות בגוף, עוויתות בפנים או התנהגות שאינה תואמת את המצב,  כמו צחוק או התכנסות.

  • כשמופיע פלשבק במהלך הבדיקה או השיחה, חשוב לאשר אותם מילולית בין אם האישה  מדברת עליו ובין אם לא (Frye, 1998)..

במהלך ראיונות ושיחות ההיכרות בין האישה שורדת הטראומה העומדת ללדת לבין הדולה/המיילדת יש חשיבות בבירור רגיש ועדין אם יש בעברה תקיפה מינית מסוג כלשהו או התנסות מינית חריגה. במעמד זה עולה השאלה, איזו רמת פירוט דרושה.

במידה והאישה עצמה לא מרגישה צורך לספר את סיפורה, סימקין, לא רואה הכרח בכך שתספר לדולה או למי מהצוות הרפואי את כל סיפור ההתעללות שעברה. די בכך שהיא תיידע בכלליות לגבי דבר קיומה. הזמנה זאת לחשיפה של סיפור ההתעללות יכולה להיות לא במקומה ולהעמיד בפני הצוות המטפל אתגרים שאין הוא מיומן להתמודד עמם, כמו גם להיות קשה לעיכול ומציפה ליולדת עצמה.

אולם אם האישה עצמה רוצה לספר את הסיפור, לתגובה של מי שיקשיבו לה יש חשיבות רבה. סימקין, מזהירה לא להפגין את התגובות הבאות אל מול גילוי הלב של האישה:

 

  • זעזוע או גועל;

  • התעניינות יתרה בפרטי הפגיעה מתוך סקרנות גרידא.

  • הזדהות יתר.

  • רחמים (מרבית שורדי ההתעללות לא מעוניינים ברחמים).

  • כעס וזעם.

  • הפחתה מערך חומרת הפגיעה או השלכותיה.

  • חוסר אמון.

  • האשמה.

  • התעלמות ממה שלפני רגע נאמר ושינוי נושא.

 

מה כן כדאי להגיד או לעשות?

  • הפגין אכפתיות רגועה.

  • להכיר באופן מילולי בקושי שלה לספר על הדברים ולפרגן על כך שלמרות הכל סיפרה. להפגין אמפתיה, כלומר, נוכחות עמה בסיפור שלה.

  • לחזק את השליטה שהראתה תוך תהליך החשיפה של סיפור ההתעללות המינית שעברה.

  • לציין את הרגשות שעולים. לשקף את המצב ולתאר במילים אחרות את שסיפרה.

  • בנוסף, יש כאן הזדמנות להעריך את מצבה הנפשי של האישה שעה שהיא עומדת אל מול הזיכרונות וללמוד יחד איתה מהם הטריגרים שמפעילים אותה ולאיזו תמיכה היא זקוקה. (מגע/ללא מגע, קשר עין, מוזיקה, הסברים מפורטים, נשימות, מים, הרפיה, שימוש במשאבים אחרים).

בהקשר זה, ממליצה  Burian(1995), לבסס מבעוד מועד אווירה של פתיחות ואפשרות מבחינת הדולה או המיילדת, לקחת את הזמן הנחוץ להקשיב. היא מזהירה מפני ביטויים מזויפים של אינטימיות באמצעות קול מרגיע שכן זה עלול לעורר זיכרונות של התנהגות התוקף בשעת הפגיעה. מעל לכל, היא מדגישה את החשיבות של מתן כבוד לרגשותיה של האישה.

 

מה עושים בשעת חירום?

עם כל ההכנות והידע, ההבנה שהיולדת היא שורדת התעללות מינית מגיעה לעתים רק בחדר הלידה, במהלך הלידה עצמה. חוסר האונים וחוסר ההבנה של הצוות אל מול התגובות שלה יכולות להביא טעויות קריטיות בקבלת ההחלטות באותו זמן לגבי המשך הלידה והיחס אל היולדת.

 

סימקין (2004), מציעה כמה דברים שאפשר לנסות להגיד (או להשתדל לא להגיד) על מנת להקל על היולדת בשעת מצוקה:

כשאישה חווה היזכרות בחוויות הפגיעה בשעת הלידה, בעת שהתינוק מתקדם בתעלת  הלידה, אפשר לעזור לה לבחון את ההבדלים: בלידה הכאב עוזב את הגוף, בעוד שבאונס הוא פולש וחודר לגוף. במקרה ולא יודעים בוודאות שהיתה פגיעה ואולי בכלל, עדיף להתייחס רק לפן העכשוי והחיובי ולא להזכיר ולהשמיע את העבר והטראומה.

אפשר לכוון אותה לראות בתינוק בן ברית שלה בתהליך ההחלמה שלה מהטראומה המינית – הוא עוזר לה להוציא את הכאב החוצה והרחק ממנה. אפשר להזמין אותה לפגוש את הכאב ולדחוף אותו החוצה יחד עם התינוק.

מאידך, סימקין מפנה את תשומת לב המיילדת להשפעה האפשרית של מילים שמשמשות אותה באופן רגיל בשעת לידה אך יכולות להשפיע בצורה בעייתית מאוד על היולדת, שכן הן נאמרו לה על ידי התוקף או התוקפנים בשעת הפגיעה:

  • תירגעי, היכנעי, תזרמי עם זה, תרפי.

  • אם תרפי, זה לא יכאב לך כל כך.

  • תסמכי על הגוף שלך.

  • תעשי מה שהגוף שלך אומר לך לעשות.

  • תתכוונני אל הגוף שלך;

האתגר הוא לעשות את האבחנה בין תגובות ילדיות לבין תגובות המשרתות את הצורך הבוגר של האישה לשמור על רוגע וקור רוח ולהמשיך לתקשר בצורה יעילה עם הסביבה. על כן, מומלץ לבחון מבעוד מועד מהם הדברים ואילו מילים יכולות לעודד ולעזור לעומת ביטויים ומילים שיהוו טריגר.

 

סימקין מזכירה כמה סימנים לכך שרגשות ישנים מתחילים להתעורר, שעל המטפלים באישה לשים לב אליהם:

  • כשאישה אומרת משהו כמו "אני לא יודעת למה אני תמיד בוכה (מתרגזת, מתפרקת),  כשיש לי בדיקה וגינאלית, לוקחים לי דם מהווריד וכו'". סביר להניח שאותם דברים שמוזכרים מהווים טריגר לזיכרונות הטראומטיים, גם אם הם לא נמצאים עדיין במודעות.

  • אמירות כמו "זה תמיד קורה לי" ביחס למשהו הקשור למתרחש בחדר הלידה.

  • המשפט "אי אפשר לסמוך על אף אחד" הנזרק לחלל החדר.

  • "אני לא יכולה לסבול ש…" מסמן שאולי נעשה משהו שמעורר רגשות מן העבר.

 

ישנן שיטות שונות להחזיר את האדם להווה, כשהעבר "בא לבקר" והרגשות הקשים מציפים בדמותם של טריגרים ופלשבקים שתוקפים בשעת הלידה. שיטות אלו חשוב לתרגל מבעוד מועד כהכנה ללידה.

  • קרקוע ועיגן בהווה:

  • תכשיט, תמונה, בגד, מוזיקה או חפץ שיכולים לעזור ליולדת לשוב ולהרגיש האדם שהיא היום. מומלץ להכין אלו מבעוד מועד.

  • התרכזות במה שהגוף עושה או חש (להרגיש את התחושות והתנועות של ההליכה,  הישיבה, השכיבה במיטה). פוקוסינג / מינדפולנס.

  • לשים לב לגירויים בכל החושים, לראות ולתאר חפצים, לשמוע ולתאר צלילים וקולות, להריח ולתאר ריחות, לטעום ולתאר מאכל או משקה, לחוש ולתאר את התחושה.

  • לשים לב לצבעים סביבה, לצורות, למטרות שיש לחפצים ולהגיד אותם בקול.

  • להתרכז בדבר אחד בסביבה – תמונה, פנים, פרח.

  • לקחת נשימה עמוקה ולשחרר בנשיפה את הרגשות הכואבים והמתח. להשתמש בדמיון מודרך וללוות את הנשימה אל מקורות הכאב, לרכך את הכאב באמצעות הנשימה.

 

תרגילים בדמיון מודרך אשר נלמדו מראש כהכנה יכולים לעזור להכיל רגשות קשים, כשאלו מתעוררים. תרגילים אלו מאפשרים להפחית ולהניח בצד את המצוקה כשהיא מתעוררת לפתע, עד לזמן בו מתאים לאישה ששרדה טראומה להתמודד איתם. למעשה הם בעלי פעולה כפולה. מחד הם מרחיקים את הכאב, מאידך הם מבססים את השליטה על הקושי. תרגול מקדים לפני ולקראת הלידה מלמד את היכולת לוויסות רגשי שנחוצה מאוד בחדר הלידה.

למשל:

  • לשרבט או לרשום במילים את הרגשות הקשים ולהניח אותם בתוך "סל" דמיוני שבו  ישמרו בינתיים. תרגיל "המיכל".

  • לקחת את הילדה הפגועה שבתוכה למקום בטוח שתראה בדמיונה.

  • לדמיין רדיו ולהנמיך דרך כפתור הווליום את עוצמת הרגשות.

 

אפשר להציע כל אחת מהשיטות ולתת לאישה לבחור את מה שמתאים לה ועובד בשבילה.

כאמור, כדאי להתנסות בתרגילים אלו בשלבי ההכנה ללידה, לפני התעוררות הרגשות העוצמתיים. במצב של עוררות יתר תתקשה היולדת להשתמש בכלי שאינה מכירה ותירגלה ועל כן יעילות התרגילים תפחת.

על מנת להרגיע את התגובות הפיזיולוגיות שיביאו גם לרגיעה נפשית, עושים פעולות פשוטות של ויסות הנשימה, בכדי להפחית את כמות החמצן ולסלק את הסימפטומים של התקף הפאניקה. ערך מוסף חשוב של שיטה זו הוא בכך שהיא נותנת בידי האישה את השליטה על התחושות המפחידות שהיא חשה.

  •  

  • לרכז את תשומת הלב לנשימה, לנשום בסינכרון עם אדם נוסף שעליו היולדת סומכת ועמו היא מרגישה בטוח.

  • להאט את הנשימה ולהעמיק אותה ככל האפשר. להתרכז בספירה, לנשום בספירה של ארבע, להמתין לרגע ולנשוף לספירה של ארבע. במקביל לספור עם האצבעות; להעביר את האגודל לאצבע 1, לאמה 2, לקמיצה 3 ולזרת 4. לחכות. לחזור, לזרת 1, לקמיצה 2, לאמה 3, לאצבע 4. וחוזר חלילה. הספירה באמצעות האצבעות מרכזת את תשומת הלב לנשימה, מקרקעת ומסיטה מהכאב וההצפה הרגשית.

 

יצירת שליטה בתסמינים הנפשיים:

  • לזהות את הסימנים המוקדמים שבאים לידי ביטוי במחשבות שליליות / קטסטרופליות המלבות את התקף החרדה: הולך לקרות אסון, אני עומדת להתעלף, אף פעם לא אצליח ללדת, אני הולכת למות…

  • לדבר אל עצמה להרגיע, לנרמל ולתאר את המצב – "זהו רק התקף פאניקה; אף אחד לא מת מהתקף פאניקה; אני מקבלת מספיק חמצן; אני יודעת מה לעשות כדי להרגיע את עצמי" וכו'

  • להגיד "עצרו!" למחשבות המפחידות.

  • לתרגל EFT.

 

מספר דברים נוספים שכדאי לעשות:

  • להבהיר את ההעדפות והקדימויות.

  • להזכיר את המגבלות ולדון באופציות הזמינות במסגרת אותן מיגבלות.

  • לזהות את הטריגרים – מהסוג שנגרם על ידי הצוות המטפל וכאלה שנובעים מתוך מצב  הלידה המעלה זיכרונות טראומטיים. חשוב להדגיש שקיומם של טריגרים לא מהווה עדות לכך שמשהו לא בסדר אצל האישה. הם שם, חשוב לתת עליהם את הדעת כדי להקל עד כמה שניתן ולתת בידיה מקסימום שליטה על המצב.

  • לעודד את האישה לקיים שיחה כנה עם הרופא או המיילדת, תוך שימוש במסרים הכוללים את המילה "אני" ומפרטים את צרכיה ורגשותיה.

  • בניית תוכנית לידה.

 

לסיכום, המחקר והנסיון הקליני מוכיחים כי נשים שעברו פגיעה מינית חשופות יותר לקשיים בתהליך הלידה, הן נוטות לסיבוכים ולכן גם להתערבויות רפואיות. הצוות הרפואי והמלווים יכולים להפחית משמעותית את הקשיים עמם מתמודדת היולדת ולאפשר לה להתרכז בלידה, לקדם אותה וללדת בבטחה. ההחלמה מפגיעה מינית דורשת ניפוץ של מערך ההסתרה והבושה הנוצרים כתגובה הגנתית לפגיעה. פתיחות, כנות ואמפתיה יכולים לעזור לכל אישה יולדת לחוש בנוח יותר אולם לנשים נפגעות תקיפה מינית חשוב הדבר שבעתיים. במאמר זה הבאתי מידע על התהליכים המתרחשים אצל נפגעות בכלל ובמהלך הלידה בפרט. במקביל הצגתי מידע טכני על תרגילים, טכניקות וכלים המאפשרים לצוות המלווה לעזור ליולדת, שעברה פגיעה.

 

לידה, הנה ארוע משמעותי בחייה של כל אישה, אולם לאישה שעברה תקיפה מינית הלידה מביאה עמה פוטנציאל לרה-טראומטיזציה וקושי רב. עוצמות אלו יכולות לנוע גם לצידו השני של המיתרס, לידה שבה הצוות והמלווים קשובים ומכילים יכולה להפוך לארוע מכונן ומוביל החלמה מהפגיעה הישנה. בכך בעצם נוכל לאפשר לנפגעת ללדת לא רק את תינוקה, אלא גם את עצמה מחדש.

 

הכותבת – דורית סגל, פסיכותרפיסטית, עו"ס, קרימינולוגית קלינית ומטפלת EMDR מוסמכת, מומחית בטיפול בטראומה. בעלת קליניקה פרטית בפרדס-חנה, מעבירה סדנאות לאנשי מקצועות הטיפול בנושא התמודדות ועבודה עם טראומה, מנחה קבוצות טיפוליות ויוצרת מוצרים תומכי טיפול.

www.doritsegal.com

 

מקורות ביבליוגרפים:

וינטר,ר. (2003), ההשפעות של התעללות מינית בילדות על החוויות של הריון, לידה ואמהות. תמצית מאת רות וינטר של חוברת: Tanja Stojadinovic: For the First Time Somebody Wants to Hear, June 2003, Women's Health Statewide, North Adelaide SA 5006

 

ד"ר לדרמן-דניאלי, (2011). הרחם יודעת-הכנה רגשית קיומית להיריון ולידה.

 

סגל ד. (2015), אינסטינקטים של הישרדות, אתר www.doritsegal.com

 

סובול, א. (2001), השפעות של התעללות מינית בילדות על הריון ולידה. סקירה מאת אילנה סובול, MA, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית. אתר מקום.

 

Bergstrom, L., Roberts, J., Skillman, L. & Seidel, J., 1992, "'You'll Feel Me Touching You Sweetie', Vaginal Examination During the Second Stage of Labor", Birth, Vo. 19, No. 1, pp. 10-18.

 

Calhoun, A., 1992, Sexual Abuse and Its Impact on the Childbearing Year: A Tough Subject with no Easy Answers", IJCE, Vol. 7, No. 3, pp 33-34.

 

CIMS (Coalition for Improving Maternity Services), 1996, "The Mother Friendly Childbirth Initiative",. CIMS National Office, USA.

 

Holden, T., 2002, "It's Still Not My Shame Report", Women's Health Statewide, Australia.

 

Kitzinger, J., 1997, "Sexual Violence and Midwifery Practice", in Challenges in Midwifery, Eds. I. Kargar @ S. Hunt, Macmillan, London, pp. 87-98.

Mayer, L., 1995, "The Severely Abused Woman in Obstetric and Gynaecologic Care: Guidelines for Recognition and Management", Journal of Reproductive Medicine, Vol. 40, No. 1, pp. 13-18.

 

Prescott, A., 2002, "Childhood Sexual Abuse and the Potential Impact on Maternity", Midwifery Matters, Spring 2002, Issue 92, pp. 17-19.

 

Spindler, R. Childhood Sexual Abuse and Its Effects On Childbirth http://www.gentlebirth.org/archives/abusepaper.html

 

Simkin, P. & Klaus, P. (2004). When Survivors Give Birth: Understanding and Healing the Effects of Early Sexual Abuse on Childbearing.http://www.pennysimkin.com/Pennyproducts%20international.htm

 

Simkin P. (1992). Overcoming the legacy of sexual abuse: The role of caregivers and childbirth educators. Birth 19(4): 224-225.

 

Simkin, P. (1994). Effect of childhood sexual trauma on the childbearing woman: Memories that really matter. Childbirth Instructor Magazine, Winter, pp. 20-23, 39..

 

Tallman N. & Hering C. (1998). "Child abuse and its effects on birth." Midwifery Today.45: 19-21.

 

Tidy, H., 1996, "Care for Survivors of Childhood Sexual Abuse", Modern Midwife, July, 17-19.

 

Westerlund, E., 1992, Women's Sexuality After Childhood Incest, W.W. Norton, NY.