אינסטיקטים של הישרדות

במאמר זה ארצה לתאר עבורכם מערכת הישרדותית המותמעת בכל אחת ואחד מאיתנו.

מערכת האינסטיקטים ההישרדותיים.

בפרט אסביר על איך המערכת הרגשית משתמשת בכלים השרדותיים ומייצרת תגובות רגשיות אינסטיקטביות.

 

על מה אני מדברת?

אני מדברת על תגובות רגשיות שאין לנו שליטה עליהן.

כולנו מכירים מצבים שבהם אנחנו לא שולטים על עצמנו ומגיבים בהתפרצות רגשית של זעם, כעס, חרדה, בכי ועוד. במצבים הללו אנחנו חסרי שליטה והדמעות פשוט יורדות, הידים עפות ואנחנו כפיונים, מופעלים על ידי כוחות חזקים מאיתנו.

 

למה זה קורה? איך זה קורה ומה אפשר לעשות לגבי זה?

 

ראשית נבין מה קורה לנו.

 

המוח האנושי התפתח בתהליך אבולוציוני של השרדות, למידה של הסביבה והסכנות איפשרה לפרט להמשיך ולהתקיים. למידה היא אולי התכונה המהותית והחשובה ביותר שיש לנו כבני אדם, אנחנו והמוח שלנו בפרט לומדים כל הזמן. כל למידה מייצרת תנועה מדוייקת יותר.

בחלקים התחתונים של המוח נמצא ההיפוקלמוס, חלק פרימיטבי של המוח אשר מבשיל ומסיים את התפתחותו בשלב העוברות, מדובר בחלק כל כך פשוט ופרימיטיבי שיש המכנים אותו בחיבה המוח הרפטלי - מוח זוחל. לכל בעלי החיים יש את החלק הזה במוחם, חלק זה הוא האחראי על השרדות. מדובר על חלק פשוט ופרימטיבי ועל כן יש לו בסך הכל חמש אפשרויות תגובה. 

 

Fight - Flight - Freeze - Faint - Pass-out

הילחם - ברח - קפא - התעלף - אבד הכרה

 

מעל המוח הרפטלי יושב בקר אשר אוסף נתונים מחמשת החושים.

ולבסוף למעלה נמצא הקורטקסט, אותו חלק מפותל במוח אשר נראה כמו מוח ובו נמצא כל הידע הנכרש והמתפתח שלנו. הקורטקסט מבשיל ומתפתח בתהליך ארוך וממושך של למידה והבשלה ומסיים את התפתחותו בערך כשאנחנו מגיעים לגיל עשרים.

 

בכל רגע נתון, מידע מסוגים שונים נכנס דרך חמשת החושים שלנו, עובר באיזור הבקרה ומעובד בחלקים השונים של הקורטקסט - המוח החושב. 

במידה והבקר מזהה מצב של סכנת חיים המוח הרפטלי נכנס אוטומטית לפעולה, שהרי כל מהותו היא הישרדות.

איסוף המידע והערכתו על ידי הבקר מאפשר למוח הרפטלי לבחור אחת מחמשת אפשרויות הפעולה שלו. מדובר במנגנון אשר התפתח בטבע ועל כן אתן דוגמה מעולם החי.

אני מסתובבת לי בסוואנה, 

לפתע אני שומעת רחש,

מולי עומד אריה וחיי בסכנה.

אני מבצעת הערכת מצב מהירה על מנת להחליט איך לפעול

אם מדובר באריה קטן, פצוע וחלש, כלומר אני חזקה ממנו - אלחם בו!

אם מדובר באריה עם שיניים גדולות אבל הוא פצוע, בקושי זז, הוא חזק ממני אולם אני מהירה ממנו - אברח ממנו!

אם אני לא יכולה להלחם או לברוח, אקפא במקום. מבולבלת וחסרת אונים, לא יכולה לנוע, לתגובה זאת יש ערך השרדותי, חיות טורפות אינן אוכלות נבלות ופגרים, על כן אם אצליח לגרום לאריה לחשוב שאני מתה, ייתכן ויניח לי.

אם המוח שלי מזהה שלא הצלחתי לעבוד על האריה, הוא מבין שאני רק קפואה, אתעלף - שוב כדי לדמות מוות ואף אאבד את ההכרה כדי למזער את הכאב והסבל.

 

מערך ההחלטות הזה מתבצע במהירות הבזק, קשה להבחין כאן בתהליך מחשבתי, למעשה לא מדובר במחשבה אלא באינסטיקטים שמטרתם כאמור היא לשמר את הפרט ולוודא שישרוד.  אולם, רגע לפני שתבחר התגובה המתאימה ביותר להשרדות יקרו שני דברים נוספים. ראשית, המוח הרפטלי-הזוחל, ינתק את המוח החושב - הקורטקסט וימנע ממנו לתפקד. שהרי אם חיי בסכנה, אין לי צורך ביכולות הנרכשות המצוייות בקורטקסט. אם רודף אחרי אריה, לא תעזור לי כאן יכולתי להתאמת צבעים, למעשה היכולות המפותחות הללו צורכות אנרגיה שנחוצה להשרדות ועל כן חלק זה מנותק. שנית, או שמה במקביל, תנותק גם מערכת העיכול, שוב, לצורכי שימור אנרגיה להשרדות. אם רודף אחרי אריה, אני לא עוצרת לנישנושים... במצבי דחק שכאלו נחוש מייד ביובש בפה כתוצאה מניתוק מערכת העיכול.

 

עבר זמן רב מאז חיינו בטבע ונפגשנו עם אריות, אולם הג'ונגל האורבני אינו שונה במהותו. כאשר מתקבל מידע מן החושים כי יש איום על חיינו, המערכת שנכנסת לפעולה היא מערכת אינסטיקטיבית פרימיטיבית. המוח החושב ומערכת העיכול מנותקים מפעילות ומערך התגובות מוגבל להשרדות.

האיום אגב יכול להיות סובייקטיבי לחלוטין ויכול להיות איום רוחני, רגשי ולאו דווקא איום פיזי. התגובה תהיה אותה התגובה - תגובה הישרדותית.

 

המערכת הזאת התפתחה בעת הקדומה בטבע, היא משותפת לכולנו ולכל בעלי החיים. אולם, המערכת האינדיבידואלית של כל אחת ואחד מאיתנו ממשיכה להתפתח וללמוד על האיומים בסביבתנו.

כבר אמרו חכמים "מי שנכווה ברותחים, נזהר בצוננים". תהליך הלמידה ההשרדותי הוא מיידי. כאשר המערכת מזהה איום שהיא מכירה התגובה מהירה בהרבה ואין עיבוד מחדש של המידע. בתהליך הלמידה הנקרא התניה גירויים נצמדים זה לזה. רובנו, לצערנו, מכירים את התחושה הגופנית החרדתית שמייצר קול האזעקות. לכל אחד מאיתנו יש מערך שלם של גירווים אשר מייצרים תגובות אוטומטיות, בלתי נשלטות. הן כולן תוצר של למידה. הגירויי שמייצר את התגובה האוטומטית נקרא לעתים קרובות "טריגר" כמו הדק המפעיל כלי נשק, כך הגירוי מפעיל תגובה.

 

טריגרים מצויים בגירויים מחשבתיים - מחשבות וזכרונות, בגירויים רגשיים ובגירויים חושיים - ריחות, קולות, טעמים, מראות ותחושות. כשאנחנו מדברים על תחושות אנו מתייחסים לתחושות פיזיות פנימיות וחיצוניות כאחד. 

 

כך קורה, שאנחנו רואים לעתים קרובות איך עפות ידים בתור בסופר, מתחילים מכות ונלחמים.

מדוע? כי אצל אחד המשתתפים זוהה איום ממשי. כלומר, משהו בסיטואציה יצר טריגר לאחד הנוכחים. זאת יכולה להיות הצפיפות, או הרעש, אולי הריחות וייתכן שתחושת חוסר האונים כל אחד והטריגרים שלו.

באותו האופן נראה לא פעם אדם שפשוט קם והולך, בורח כל עוד נפשו בו... מכירים? ומה לגבי תגובת קפאון? אנחנו שומעים לעתים קרובות מקורבנות את התאור של חוסר היכולת להגיב. כך גם תגובות של עלפון ואיבוד הכרה במצבים קיצוניים יותר הן כולן תגובות הישרדותיות.

 

המערכת הרגשית שלנו משתמשת במערכת ההישרדותית כאשר אנחנו נעלבים, חשים איו, כאב או דחק, אנחנו מגיבים באינסטיקנט. במהלך החיים אנחנו צוברים טריגרים אשר מפעילים אצלנו תגובות בלתי נשלטות וכך גם במצבים בהם אין סכנת חיים אנחנו מגיבים באינסטיקטים הישרדותיים.

 

במאמר זה ניסיתי להסביר את מקורן של התגובות הרגשיות הבלתי נשלטות. לעתים אנחנו חשים שעלינו לעבוד על שינוי התגובות האוטומטיות הללו, שהן כבר לא משרתות אותנו בצורה יעילה. יש לנו את היכולת ללמוד תגובות חדשות ולנטרל תגובות קיימות על כך במאמר נפרד.

אתם מוזמנים להשאיר תגובה ולשאול שאלות.