התפקידים הללו, כולם הם פניו של הקורבן ללא קשר לשער שדרכו נכנסים למשולש. אותה כניסה קבועה למשולש נלמדת במשפחת המקור, התפקיד שעמו אנו מזדהים בצורה הרבה ביותר. ברגע שנכנסנו לתוך המשולש, אנו מסתובבים באופן אוטומטי דרך התפקידים, באינטראקציות שלנו עם אחרים וגם בינינו לבין עצמנו.

אנשים ששער הכניסה שלהם הוא המושיע (Rescuer), רואים את עצמם כעוזרים או מטפלים. הם זקוקים למישהו שיוכלו להציל (קורבן) כדי להרגיש שיש ערך לקיומם. קשה למושיעים לראות את עצמם בעמדת הקורבן – הם הרי אלה שיש להם תמיד את כל הפתרונות.

הנכנסים מנקודת הכניסה של התוקף (Persecutor) רואים עצמם קודם כל כקורבנות. הם בדרך כלל נמצאים בהכחשה מוחלטת לגבי שיטות ההאשמה שלהם. כשמראים להם שזה מה שהם עושים, הם מתווכחים וטוענים שהמתקפה שלהם מוצדקת ומשמשת להגנה עצמית.

לכאורה, הן המושיע והן התוקף הם ההפכים של הקורבן. אך ללא קשר לנקודת ההתחלה בתוך המשולש, כל התפקידים בסופו של דבר, באופן בלתי נמנע, מגיעים להיות קורבנות.

התוקף והמושיע שניהם נמצאים בחלק העליון של המשולש מכיוון שהם רואים עצמם מעל אחרים – טובים, חזקים, חכמים ומאורגנים יותר מאשר הקורבן. הקורבן, שסובל מכאבים הצוואר בגלל האילוץ להביט למעלה כל הזמן, מפתח בסופו של דבר טינה כלפי אחרים ופעולת התגמול אינה מאחרת לבוא וכך הקורבן מגיע לעמדת התוקף. המהלך מזיז את התוקף או המושיע אל עמדת הקורבן. כל השחקנים, במוקדם או במאוחר, משנים עמדות.

נקודת הכניסה של האדם למשולש היא גם המקום דרכו הוא נשאב לתוך המשולש וגם התפקיד שהוא מייחס לעצמו, הזהות שלו. לכל עמדה הסגנון המיוחד של תפיסת עולם ודרכי תגובה כלפי אירועים שקורים.

אלו הנכנסים למשולש הדרמה דרך עמדת התוקף, רואים בעצמם קורבנות הזקוקים להגנה. זו האסטרטגיה שבה הם מצדיקים את ההתנהגות הנקמנית שלהם כלפי אחרים – "הם הביאו את זה על עצמם, הגיע להם". אמונת היסוד שלהם היא "הקם להורגך, השכם להורגו".

ישנו ריקוד מתמיד של הדמויות בתוך הדרמה, תוך שהן עוברות מתפקיד לתפקיד בסגנונם המיוחד: המושיע יכול להיכנס לעמדת התוקף בכך שיסרב לטפל או להציל ("עד כאן! לא אעשה עוד למענך דבר"). התוקף עובר לעמדת המושיע בסגנון מתן העזרה שלו – כשהוא משפיל ופוגע. הוא לא מעלה בדעתו את אפשרות הסרוב לבקשה שמופנית אליו, אך ימלא אותה עד שהמבקש יצטער שביקש. הצבת גבולות לא נתפסת כאופציה בתוך השיקולים של התוקף שמשחק בתפקיד המושיע.

גם לקורבן יש אמונות יסוד שמכוונות אותו לנקודת הפתיחה בתוך המשולש: הוא מאמין שאינו יכול לדאוג לעצמו, הוא זה שבאופן עקבי קורס תחת דרישות החיים. הוא ממלא את הצורך של המושיע הפוטנציאלי בהערכה דרך אמירות כמו "אתה היחיד שיכול לעזור לי!"

השיח הקורבני נמשך גם בתוכנו, ביחס שלנו לעצמנו. למשל, אנחנו יכולים להאשים את עצמנו בכך שלא סיימנו משהו שהתחייבנו לסיים, לתקוף את עצמנו בכינויים שמבטאים חוסר ערך ופגימות. בשלב מסוים, נעבור לעמדת הקורבן, נרגיש מדוכאים כי נחשוב שהטענות הללו נכונות. כדי להושיע את עצמנו מההרגשה הקשה הזו, נעבור לגישה של הצדקה עצמית, זלזול במטלה שלקחנו על עצמנו או שנעסוק בסוג כלשהו של בריחה מהמציאות (עיסוקים חסרי תועלת, אלכוהול, משחקי מחשב במשך שעות וכו'). הדינמיקה הזו יכולה להמשך דקות, שעות או ימים. לעתים אנחנו מושיעים את עצמנו ואת האחרים בעזרת מנגנון ההכחשה, העמדת פנים שאין בעיה כלל.

למרות המאמץ הזה, אנחנו נשארים עם הרגשה תמידית של בושה ואשמה.

אי אפשר לצאת מהמשולש בלי להכיר בכך שאנו נמצאים בתוכו. עלינו להתבונן ולהבחין מה נקודת הכניסה הרגילה שלנו לאינטראקציות עם אחים, לשים לב מתי אנחנו נלכדים שוב בתוך המשולש, במיוחד באותם רגעים בהם אנחנו מרגישים שאנחנו מתהלכים על קרקע לא יציבה.

לכל תפקיד יש את השפה שלו, את האמונות ואת ההתנהגויות, עוזר להכיר אותם כדי שניתן יהיה לזהות מתי נכנסנו לתוך המשולש.

 

המושיע

הצד האפל של העיקרון האימהי: במקום ביטוי הולם של תמיכה וטיפול באחרים, המושיע נוטה לחנוק, לשלוט ולהפעיל אחרים, "לטובתם" כמובן. יש הבנה לקויה של עידוד, העצמה והגנה. המושיע מגונן יתר על המידה, הוא רוצה לתקן הכל. עבורו הצלה היא התמכרות שמגיעה מהצורך הלא מודע להרגיש מוערך. אין דרך טובה יותר להרגיש חשוב מאשר להיות מושיע!

המושיעים גדלים בדרך כלל במשפחות בהם צרכי התלות שלהם לא זכו להכרה. רוב בני האדם מתייחסים אל עצמם בבגרות באותו אופן בו נהגו בהם בילדות. המושיע המתפתח גדל בסביבה שבה הצרכים שלו מוזנחים ולכן יטה בבגרות להתייחס על עצמו באותה מידה של הזנחה שחווה כילד. ללא אישור לדאוג לעצמו, הצרכים שלו יורדים למחתרת והוא פונה לטיפול באחרים.

המושיעים שואבים סיפוק רב מתפקידם כמי שדואגים לאחרים. הם לרוב גאים בהיותם העוזרים והמתקנים, זוכים בדרך כלל להכרה חברתית ואף מתוגמלים על הפעולות הבלתי אנוכיות שלהם למען אחרים. הם מאמינים בטוב ליבם ורואים בעצמם גיבורים.

אמונת היסוד שלהם היא: "אם אדאג להם מספיק זמן, במוקדם או במאוחר, הם ידאגו גם לי". אולם במציאות הדבר קורה כך רק לעתים רחוקות. כשאנחנו מושיעים את הנזקקים, אל לנו לצפות לשום תמורה. הם בקושי יכולים לדאוג לעצמם, איך ידאגו לנו?

האכזבה מובילה את המושיעים לדיכאון הולך ומעמיק טוענת פורסט. הם לא מצליחים לראות כיצד הפעולות שהם עצמם אפשרו או עשו, הובילו אותם למצב זה. למושיעים קשה להבין ששמו עצמם בתוך עמדת הקורבן, גם כשהם עצמם מתלוננים על היחס הלא הוגן שקיבלו. בהגיעם לעמדת הקורבן בתוך משולש הדרמה יבחרו בדרך כלל את עמדת הקדוש המעונה. הם מרגישים נבגדים, מנוצלים ומיואשים.

הפחד הגדול ביותר של המושיעים הוא להישאר לבד. הם מאמינים שכל ערכם מגיע מהעזרה שלהם לאחרים. בלי מישהו לעזור לו הם מתקשים לראות את הערך שלהם, כך טוענת פורסט. הם מעודדים תלות באופן לא מודע כי הם מאמינים שאם זקוקים להם, לא יעזבו אותם והופכים את עצמם למשהו שאחרים לא יכולים בלעדיו. ככל שהם משדלים להציל, כך אלה שהם מצילים לוקחים פחות אחריות על עצמם וככל שהניצולים לוקחים פחות אחריות, כך המושיעים עסוקים יותר בהצלה.

אך כעבור זמן, המושיע השחוק, שאינו זוכה לתמורה למאמציו, נוקט לעתים עמדה של בוז כלפי אלו שהוא מושיע. בכך הוא עובר לעמדת התוקף.

כשיש קורבן בסביבה, המושיע יכול לספר לעצמו שהוא כל יכול, נעלה על אחרים, שאין לו צרכים. בחייו של המושיע תמיד יהיה מישהו חולה, שברירי, מופרע, נכה – התלוי בו. אם הקורבן יתחיל בשלב מסוים לעזור לעצמו, המושיע ימצא קורבן חדש להציל.

גם אם העמדה הבסיסית שלכם היא המושיע, אין זה אומר שאינכם יכולים להיות אנשים אוהבים, נדיבים וטובים. אבל אפשר בהחלט לעזור לאחרים ולתמוך בהם בלי להיכנס לתפקיד המושיע: עוזרים אמיתיים פועלים ללא ציפייה לתמורה טוענת פורסט. הם מעצימים ולא מחלישים את אלה שהם עוזרים להם. מה שהם עושים, נעשה כדי לעודד את הזולת לקחת אחריות על עצמו, במקום לקדם תלות. תומכים אמיתיים מאמינים שהזולת יכול לדאוג לעצמו, שיש לו את הזכות לטעות וללמוד משהו מהטעויות שלו. הם מאמינים שאחרים יכולים להיחלץ מצרה גם ללא עזרתם.

 

התוקף

כמו בתפקידים האחרים, עמדת ההתחלה של התוקף מבוססת על בושה. עמדה זו מאמצים אנשים בדרך כלל אחרי התעללות נפשית ו/או פיזית במהלך הילדות. כתוצאה מההתעללות, הם מתבשלים בתוך זעם שנוצר מבושה שמאיים להרוס את חייהם. לצורך הישרדותם, התוקפים מדחיקים רגשות עמוקים אלה של חוסר ערך, כך טוענת פורסט. הם מסתירים את כאבם מאחורי זעם וריחוק מאחרים. הם יעדיפו לחקות את אלה שפגעו בהם הילדות, להזדהות עם החזק במקום להיראות כמו זה שמנצלים אותו או נטפלים אליו, בתחתית הסולם.

התוקפים מאמצים לעצמם התייחסות לעולם שאומרת "העולם קשה ומרושע. רק אנשים אכזריים שורדים, אני אהיה אחד מהם". הם מגינים על עצמם תוך שימוש בסגנון סמכותני, שתלטני ומעניש.

התוקפים הם הצל האפל של האבהות. תפקידו הבריא של האב הוא להגן ולדאוג לצרכי משפחתו. התוקף מנסה להחזיר למוטב ולחנך את אלה שסביבו, תוך שימוש במניפולציות וכוחניות ברוטלית.

התוקף מתגבר על רגשות של חוסר אונים ובושה על ידי הכנעתם של אחרים. דומיננטיות הופכת להיות הסגנון הבולט ביותר באינטראקציות שהוא מנהל. תוקפים על פי פורסט, חייבים תמיד להיות צודקים. השיטות שלהם כוללות בריונות, הטפה, איומים, האשמות, דרשות מטישות, חקירות ותקיפה ישירה. הם מאמינים בנקמה, גם דרך פעולות אלימות. ממש כמו שהמושיע זקוק למישהו לתקן, התוקף צריך מישהו להאשים. הם מכחישים את הפגיעות של עצמם באותו האופן שהמושיע מכחיש את הצרכים שלו. הפחד הגדול ביותר שלהם הוא חוסר אונים. בגלל שהם מאוד שיפוטיים ומכחישים את החולשה שלהם, הפחד והפגיעות שלהם, הם זקוקים למישהו אחר להקרין עליו את הרגשות האלה שהם מסרבים לקחת עליהם בעלות. במילים אחרות, הם זקוקים לקורבן. הם זקוקים למישהו שהם תופסים אותו כחלש כדי להראות לעצמם שהסיפור האישי שלהם לגבי הרסנותו של העולם הוא נכון.

אם כן, גם המושיע וגם התוקף זקוקים לקורבן כדי לשמר את התפיסה שלהם את עצמם ושל העולם.

התוקפים נוטים לפצות את עצמם על רגשות קבורים של חוסר ערך, באמצעות יצירת תדמית גרנדיוזית. גרנדיוזיות מגיעה תמיד מתוך בושה. היא פיצוי וכיסוי לרגשות נחיתות עמוקים. זה כמו להשקיע הרבה בצד של "אני יותר טוב מ.." כדי לאזן את הצד של "אני פחות טוב מ…" טוענת פורסט.

לתוקפים קשה מאוד לקחת אחריות על הדרך שבה הם פוגעים באחרים. בתפיסתם, "זה מגיע להם". הם מרגישים שעליהם להיאבק כל הזמן על ההישרדות שלהם בתוך עולם עוין.

קל לחשוב על התוקפים כעל אנשים רעים, אבל הם לא. הם אנשים פצועים, שלמדו לראות את העולם כמקום מסוכן ונשארו בעמדה שתאפשר להם להכות חזרה בכל רגע. הם חיים בכוננות מתמדת.

לתוקפים קשה לראות את עצמם ככאלה. האמונות של התוקפים נשמעות כך: "רק ניסיתי לעזור [בתפקיד המושיע] והם הפנו לי עורף [בתפקיד הקורבן], הייתי חייב להגן על עצמי על ידי פעולת תגמול [בתפקיד התוקף"].

עבור התוקפים, להיות כנים עם עצמם, זו משימה לא קלה. הם מרגישים כאילו הם מאשימים את עצמם ובכך רק מגבירים את הגינוי הפנימי שלהם. הם זקוקים למצב או לאדם אחר אותו יוכלו להאשים כדי שיוכלו להישאר כועסים. כעס עבור התוקף מתפקד כדלק נפשי שנותן לו אנרגיה; זו אולי הדרך היחידה שיש להם כדי להתמודד עם דיכאון כרוני. הם זקוקים מדי פעם למנה של זעם כמו שאנשים אחרים זקוקים למנה של קפאין.

כמו בשאר התפקידים, כך גם עבור התוקף, קבלת אחריות עצמית היא הדרך היחידה להשתחרר מהמלכודת של משולש הדרמה. צריכה להתרחש פריצת דרך כלשהי כדי שיתחיל לקחת אחריות על חלקו במתרחש. מכיוון שתוקפים לא נוטים לעשות זאת מרצונם החופשי, הרבה פעמים פריצת הדרך הזו מתרחשת בשעת משבר.

 

קורבן

עמדת הקורבן היא הצד האפל של הילד הפנימי הפצוע, טוענת פורסט. אותו חלק בנו שהוא תמים, פגיע ונזקק. האני-הילד הזה נכנס לפעולה באותם מקרים בהם אנחנו מרגישים שאיננו יכולים לדאוג לעצמנו. כשאנחנו מאמינים בשבריריות שלנו, בחוסר האונים או בפגימות שלנו, אנו מחפשים מישהו שיציל אותנו. מצב זה מקשר אותנו לתקופות קודמות בחיים בהן חיינו בתלות לא בריאה.

מי שנמצא בתפקיד הקורבן קיבל הגדרה עצמית של היותו פגום מסיודו וחסר יכולות להתמודד עם החיים. הוא מקרין חולשה, שבריריות או העדר יכולת שכלית מספקת כדי לתפקד. הוא מפנים את המסר של "אני לא יכול להסתדר בעצמי". הפחד הגדול ביותר שלו הוא שלא ישרוד והוא מניע אותו לחפש אחר מישהו חזק יותר או כשיר יותר שיטפל בו.

אדם בתוך עמדת הקורבן מתכחש ליכולותיו לפתור את בעיותיו ולפוטנציאל שלו לכוחות משל עצמו, כך פורסט כותבת. במקום זה קורבנות רואים את עצמם כמי שאינו מסוגל להתמודד עם החיים. הם רואים עצמם כמי שפגעו בהם, שנתונים לחסדיהם של אחרים, כמי שקיבלו יחס בלתי הולם, פגומים בתוכם, מקולקלים, שבורים ובלתי ניתנים לתיקון.

כל זה לא מונע מהקורבנות להרגיש טינה רבה כלפי אלה שבהם הם תלויים: למרות ההתעקשות שהמושיעים שלהם יטפלו בהם, הם לא שמחים לקבל תזכורות להיותם בלתי כשירים. כלומר, טוענת פורסט, אותו דבר עצמו שהמושיע מחפש (הערכה ואישור) הוא הדבר שהקורבנות שונאים לתת כי זה מזכיר להם את החסכים שלהם. על כן הם נוטרים טינה לאלה שמגישים להם עזרה. הם  מואסים לבסוף מעמדת הנחיתות שלהם ומתחילים לחפש דרכים להרגיש שווים. למרבה הצער, תהליך זה מערב בתוכו מידה זו או אחרת של "חיסול חשבונות".

עבור מי שנמצא בעמדה מקורית של קורבן, לעבור לעמדת התוקף פירושו לחבל במאמצים הנעשים כדי לעזור להם, במרבית המקרים דרך התנהגויות פסיביות-אגרסיביות. למשל, הם מומחים במשחק ה"כן, אבל…": המושיע מציע פתרונות בזה אחר זה והקורבן משיב בהסברים מדוע הפתרונות לא יעבדו, כשהוא משאיר את המושיע חסר אונים בדיוק כמוהו. לעתים הקורבנות יפעילו מעמדת התוקפן ומגייסים לצדם את כוחה של ההאשמה כדי לגרום לאחרים לטפל בהם.

משוכנעים בפגימות שלהם, הקורבנות חיים בתוך מערבולת חוזרת ונשנית של בושה, שמובילה לא פעם לפגיעה עצמית. שימוש בסמים, אלכוהול, אכילה/הימנעות מאכילה מזיקה, הימורים, בזבוז כספים ללא שליטה – הן רק דוגמאות מספר להתנהגויות של הכשלה עצמית שהקורבנות משתמשים בהן. כל זהותם הופכת לענן של פגימות.

הלכודים בתפקיד הקורבן צריכים לקחת אחריות על עצמם ולהתחיל לדאוג לעצמם, במקום לחפש מושיעים מחוץ לעצמם. הם צריכים לאתגר את האמונה הטמונה בהם שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם אם הם רוצים להימלט מתוך המשולש. במקום לראות את עצמם כחסרי אונים, עליהם להכיר ביכולות שיש להם.

לא משנה כמה ינסו להציל את הקורבן, לא משנה כמה כסף יתנו לו או כמה כוונות לחזרה למוטב יהיו, לשחק את תפקיד הקורבן תמיד מוביל להמשך הקורבנות. זהו מעגל אינסופי של תבוסתנות וחוסר ערך. אין מפלט לחיים בעמדת הקורבן מלבד לקיחת אחריות על רגשותיהם, מחשבותיהם ופעולותיהם.

 

הצדדים האפלים של הקורבנות

כשמסדרים את העמדות על רצף, עם הקורבן במרכז, רואים שהתוקף והמושיע הם לא יותר מאשר הצדדים האפלים של הקורבנות. כלומר, כל השלושה הם למעשה קורבנות! כל השלושה מסרבים לקחת אחריות על צורכיהם, על כאבם.

 

תוקף —————– קורבן ——————- מושיע

​

כל השלושה הם ביטויים מוקצנים ושליליים של כוחות חיוביים שיש לכל בני האדם אך אנו רגילים להתכחש או להדחיק אותם כשאנו חיים בתוך משולש הדרמה, על פי פורסט. זיהוי של שער הכניסה שלנו לתוך המשולש יכול לעזור לנו לזהות את האספקטים בתוכנו שאנו מתכחשים להם.

 

העדר אחריות אישית

בכל פעם שאנחנו לא לוקחים אחריות על עצמנו, אנו מגיעים לתוך המשולש. אפילו לא המושיעים, המתגאים בהיותם אחראיים, לא לוקחים אחריות על עצמם. הם דואגים לכל העולם אבל אין להם מושג איך לעשות את זה עבור עצמם. התוקפים מסיטים אחריות מעצמם על ידי האשמת אחרים בסבל שלהם. קורבנות מחפשים מישהו שיקח את האחריות במקומם. אף אחד מהשלושה לא לוקח אחריות על עצמו.

כל זמן שאנחנו רודפים אחרי עצמנו ואחרים סביב המשולש, אנו דנים את עצמנו לחיות חיים של תגובה למצבים. במקום לחיות על פי בחירותינו, אנחנו חיים חיים אומללים וריקניים על פי תוכניותיהם של אחרים והאמונות הלא מודעות של עצמנו.

כשאנחנו מוכנים לקחת אחריות, אנחנו מתחילים להתבונן ברגשות האמיתיים שלנו לגבי המצב בהווה. אנחנו מגלים נכונות לחוות את הרגשות הבלתי נוחים שלנו ואנחנו מאפשרים לאחרים לחוות את הרגשות הבלתי נעימים שלהם, בלי להציל אותם.

אם הסובבים אותנו מוכנים גם להשתתף בתהליך הזה של הכרה של עצמם, נוכל ליצור יחד מערכות יחסים בריאות יותר. כתוצאה מכך יהיו פחות ופחות אינטראקציות המבוססות על אשמה, פחד או בושה. אך גם אם הקרובים לנו אינם מוכנים להיחלץ מהמשולש, בל נשכח שאנחנו עדיין יכולים לעשות את זה גם בלעדיהם. השינוי שלכם ישנה את כל הדינמיקה ביניכם. אנחנו לא קורבנות אם אנחנו בוחרים לא להיות כאלה טוענת פורסט.

 

היציאה מהמשולש

היציאה מהמשולש דורשת הבנה של המקום בו עומד האדם ברגע נתון, יכולת לנהל מו"מ על הגבולות במידת הצורך. הצבת גבולות אינה אומרת לשלוט באחרים אלא התבוננות במניעים שלנו, ניסיון להבין את עצמנו ואז לעשות את מה שאנחנו בוחרים לעשות ממקום שמחובר לעצמנו, מתוך מקום אמיתי ולא מתוך דרמה. יצירת הגבולות מאפשרת הגנה על האני ועל כן מונעת מהאדם לשוב אל התנועה האין סופית במשולש. מודעות זו מאפשרת להשתחרר מהמשולש. לאהוב את עצמנו, לקחת אחריות על חיינו יכול לפתוח בפנינו חוויה של חיים גדולים יותר ונפלאים.

יציאה מהמשולש אינה חד פעמית, אלא תהליך חזרתי שבו אנו יוצאים וחוזרים לתוך המשולש כל הזמן. זהו תהליך, לא יעד סופי.

בכדי להבין את הדרך ליציאה ממשולש הדרמה הקרוי גם משולש הטראומה ניתן ליצור משולש חדש. "משולש הריפוי". משולש הריפוי מאפשר לחלקים הבוגרים באישיות לקחת אחריות על שמירת הגבולות, על וויסות ועל הבחירות שאנו עושים. בדומה לתפקיד המושיע / מציל, עם שינויים המאפשרים לאני הבוגר לטפל בחלקים הפגועים, תוך כדי שמירה על גבולות, נוכחות והכלה ללא פטרונות, השתלטות וחניקה של האני הפנימי. בכדי שהאני הבוגר יוכל לשמש "הורה טוב דיו" לילד הפנימי הוא יעזר בכוחות הגדולים ממנו. כוחות רוחניים של אמונה, תקווה, מוגנות, שייכות ואהבה ללא תנאי.