כשתוקפנים נבחרים להיות מודל לחיקוי, כמו מנהיג העולם החופשי, כשמנהיג לשעבר שמשתחרר לאחר ריצוי עונש קל בצורה מבזה וכשלמפקד בכיר בצבא עושים נו-נו-נו קורבנות מרגישות דה-לגיטימציה.

זה קשה, מציף, כואב. כל שם כזה הוא כמו אגרוף לבטן. טראמפ, קצב, קסטיאל, בוכריס... בוכריס שהורשע ב"בעילה אסורה בהסכמה" בעילה אסורה בהסכמה? נשמע קצת כמו קללה, בעצם זה בדיוק מה שזה, לא? קללה! תקיפה מינית משנה לנשים את החיים, זה עצוב כמה שזה מכרסם אותנו מבפנים וממשיך להכאיב ולחבל גם שנים אחרי.

​

זה לא חייב להיות ככה, את הבנים, נערים, גברים שלנו אנחנו מלמדות אחרת! אנחנו מטפלות בעצמנו ומחלימות.

השיח הציבורי משתנה, העוזרות הפרלמנטריות מצליחות לעורר קול מחאה כאשר מנסים להפוך אותן לאובייקט. נשים מתלוננות וכן, אנחנו גם נהיה בתוך הטנק, זה רק ענין של זמן. זוכרות את אליס מילר? השינוי קורה ויקרה. חלקו קורה בזירה הציבורית, חלקים אחרים עלינו לעשות במרחב הפנימי.

​

חלק מההתמודדות היום-יומית עם פוסט-טראומה דורשת עבודה במרחב הפנימי. אנחנו לא יכולות לחכות לבחירות הבאות, כי גם כשסוף סוף יהיה שינוי והתקווה תנחם אותנו, הכאבים הפנימיים ימשיכו לפעום. כאבים פנימיים דורשים התייחסות יעודית וממוקדת להחלמה.

​

למדתי שעבודת החלמה נעשית במגוון רב של מימדים. עבודה טיפולית בקבוצה, מאפשרת החלמה במימד נוסף, כשאנחנו יחד, קצת פחות כואב, השייכות לקבוצה מאפשרת לפצעים להחלים ולשינויים להתרחש.