תרגיל ארבעת האלמנטים - איך זה עובד

 

במהלך התרגיל, אנחנו מייצרים הרפיה. ההרפיה הגופנית נוצרת באמצעות השקט וההתמקדות. 

 

באדם, כמו בטבע קיימים ארבעת האלמנטים אשר יחד מאפשרים הרמוניה, זרימה, נינוחות.

 

כאשר אנחנו מנכיחים את ארבעת האלמנטים בתוכנו, השלווה, הרגיעה והנינוחות של הטבע זורמים לתוכנו.

כמו נחל שזורם, שתיל שצומח אל עבר השמש או גור המשתובב עם אחיו גם בנו קיימים האלמנטים של הטבע, הזרימה, הצמיחה שבאים עם הבריאה.

 

את ההרפיה שנוצרת במהלך התרגול אנחנו מצמידים לצמיד המצורף ובתהליך של התניה הופכים את הצמיד לאמצעי מרגיע. 

 

במהלך התרגיל, אנחנו עוברים בין האלמנטים;

 

שואבים יציבות ותחושת קערקוע (Grounding) מן האדמה.

 

האדמה מתחתנו היא יציבה, חזקה, עמידה ועל כן משרה בנו בטחון.

 

כשאנחנו "עם שתי רגלים על הקרקע" אנחנו מחוברים לעצמנו ולעולם, ממוקדים, יציבים ונינוחים.

 

המונחים מתייחסים הן למישור הפיזי והן למישור הרוחני, על כן, חיבור דרך הגוף והמישורים הפיזיים יכול להוביל שינוי גם במישורים הרגשיים והרוחניים. 

 

מיטהרים ונרגעים באמצעות הנשימה ומאפשרים לאוויר להכנס ולצאת בחופשיות ובזרימה.

 

נשימה איטית, עמוקה אפשרית במצב רגיעה.

 

כשאנחנו נמצאים בעוררות כלשהי, יש לנו צורך גדול יותר בחמצן ועל כן הנשימה מהירה ושטוחה.

שינוי קצב הנשימה, התמקדות בזרימת האוויר פנימה והחוצה מהגוף משרה, שקט ורוגע.

 

בנשימות העמוקות הריאות מתמלאות למלוא יכולתן. נשימה איטית מאפשרת גם פינוי יעיל יותר של רעלנים.

 

גם כאן התנועה היא מן הפיזי אל הרגשי, אנו מאפשרים לגוף להרגע ומכוונים אותו לכך באמצעות האטת הנשימה והעמקתה. באמצעות האטה והעמקה של הנשימה אנחנו שולחים מסר מרגיע למערכת העצבים.

 

נרגעים בעזרת המים, אשר שולחים מסר מרגיע למערכת העצבים.

 

במצב חירום, מערכת העצבים מרכזת את כל האנרגיה לצורכי הישרדות.

אחת הפעולות האוטומטיות בתגובה זאת היא כיבוי של מערכת העיכול. שהרי, אם אני במצב סכנה, אני לא עוצרת לנישנושים.

 

התגובה המיידית לכיבוי של מערכת העיכול היא התייבשות הפה.

 

במצבי דחק מתמשכים נראה תגובות נוספות כגון שילשולים או עצירות. כאשר אנחנו שותים מעט מים, או מייצרים ובולעים רוק באופן מודע, אנחנו מפעילים מחדש את מערכת העיכול ושולחים מסר מרגיע למערכת העצבים כולה.

 

התנועה מהפיזי לרגשי חוזרת גם כאן.

 

מתחברים ללהבות האש, מאפשרים לתודעה שלנו להאיר.

 

תרגול דמיון מודרך להרגעה, מאפשר להשראה שלנו לזרום.

דרך התמקדות בתרגיל, אנחנו משקיטים את השיח הפנימי ומאפשרים להוויה כולה לזרום למחוזות רגועים, נינוחים ושלווים.

 

 

הצמיד-

 

במהלך התרגול, הצמיד מקבל ייצוג של כל אחד מהאלמנטים.

 

התבוננות ונגיעה בו, מאפשרים לנו לחוש נוכחים כאן ועכשיו - כמו האדמה.

 

צבעו הכחול של הצמיד - כמו האוויר והמים.

 

תרגול חוזר של ההרפיה בשילוב הצמיד תאפשר לחיבור הגירויים בתהליך של התניה. כך יהפוך הצמיד לכלי השראתי המייצר עבורנו אור, כמו האש.

 

התניה היא דרך למידה פשוטה שבה אנחנו מצמידים גירוי מותנה/ניטרלי, במקרה זה הצמיד, לגירוי לא-מותנה, במקרה זה, תרגיל הרפיה.

 

הצמדת הגירויים לאורך זמן מייצרת מצב בו גם התגובות לגירויים נצמדות.

 

התוצאה תהיה שהתגובה לגירוי הלא המותנה (תרגיל הרפיה) תחול גם על הגירוי הלא מותנה (צמיד) אפילו בהעדר הגירוי הלא מותנה. כלומר, שמגע והתבוננות בצמיד ייצרו תחושה של רוגע והרפיה ללא צורך בתרגיל הרפיה מלא.

 

איוון פבלוב, מדען רוסי, גילה את דפוס הלמידה שנקרא "התניה קלאסית" והוכיח אותו בסדרת ניסויים על כלבים.

פבלוב הבחין שבכל פעם שהוא מאכיל את הכלבים, מראה וריח המזון גורמים לתגובה של ריור מוגבר.

זוהי תגובה טבעית, אינסטינקטיבית, הריור הוא חלק מתהליך העיכול ולכלב אין עליו שליטה.

המזון במקרה זה היה הגירוי הלא מותנה.

כאשר פבלוב צילצל בפעמון, מן הסתם לא היתה תגובת ריור, זהו הגירוי המותנה.

 

בניסוי הצמיד פבלוב את הגירויים. בכל פעם שעמד להאכיל את הכלבים, צילצל בפעמון לפני כן, לאחר מספר פעמים שבהן הצמיד פבלוב את צילצול הפעמון לאוכל, הבחין כי הכלבים למדו לקשר בין שני הגירויים וכי הם מריירים לקול הפעמון גם אם אין מראה או ריח של מזון.

 

למידה זאת כונתה על ידו "התניה קלאסית" והוא זכה בפרס נובל לפיזיקה או רפואה בעקבות גילויו זה.